הבת שלי בדיוק בשלב שהיא לומדת ללכת. היא עומדת כבר 4 חודשים אבל עדיין לא הולכת. הילדים הראשונים בגילה כבר התחילו ללכת והיא עדיין לא הולכת. היא אוהבת לעמוד, בעיקר על קצות האצבעות, היא מטפסת על כל דבר אפשרי, היא אפילו נוהגת על הבימבה במומחיות, אבל היא עדיין לא הולכת. 

אנחנו מכירים את זה מהעסק שלנו – בנינו משהו נהדר אבל אנחנו עדיין לא מרווחים. הכסף נכנס, הלקוחות מגיעים, העובדים משתפרים, המערכת מתייעלת המוצר מעולה, אבל אנחנו עדיין לא מרוויחים. או שאנחנו מרווחים אבל לא כמו שהיינו רוצים. 

בעולמו הנפשי של האדם, ולדעתי גם בעולמו הנפשי של העסק קורה דבר נפלא, תהליכים מודעים ולא מודעים מתהווים, עקב בצד אגודל עוד מסקנה מתגבשת, עוד תובנה נחשפת, יכולת חדשה פתאום יוצאת לאור, המילים לאט לאט הופכות להיות ברורות ואז ביום בהיר אחד – זה קורה! גדלנו. 

כאוס הוא חבר נהדר בתהליך הזה. מחשבות סותרות, כיווני התקדמות שונים, רעיונות מבריקים וטפשיים, את חלקם ניתן לממש וחלקם הזויים לחלוטין. מי שיודע להיות בתוך הכאוס, ולתת לגלים לקחת אותו לחוף הידיעה, להעיז לנסות כדי לגלות, ימצא גם את הדרך לגדול כמו שהוא רוצה, או לפי ה-DNA שלו (כמו שאומרת לקוחה נהדרת שלי).

יום אחד אקום בבוקר והבת שלי תבקש יד כדי שאעזור לה לצעוד. אחרי חודש אקום בבוקר ופתאום היא תגיע מהספה עד אליי. אינספור צעדים קטנים, כאלה שניתן להבחין בהם וכאלה שלא, קרו כדי שהפלא פשוט יעבוד. הם תמיד קורים, כולנו למדנו ללכת ואף אחד, ככל שרצה, לא יכול היה לזרז את זה. 

אז כשעסקים שואלים אותי איך להתקדם, איך להביא עוד לקוחות, האם לדחוף לעוד עובדים ומתי כבר יבוא עוד כסף, אני תמיד יודעת להגיד שככל שהתהליכים יקרו בזמנם, בקצב שלהם שאי אפשר לזרז אותו, אם מתמידים, מעזים, חושבים מדייקים ומשתנים, בסוף זה יקרה.